יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

בתים מבפנים ואדריכלים צעירים


בסוף השבוע שעבר התקיים בירושלים אירוע בתים מבפנים – פותחים בתים ופרויקטים אדריכליים, בנינים מוסדות וגנים לציבור הרחב, ואנו האדריכלים , מובילים סיורים בפרויקטים שלנו ומסבירים אותם. אני וצוות המשרד שלי פתחנו בנין של לקוחות שלנו בשכונת רוממה, הצגנו אותו בתוך הקונטקסט של השכונה עם סיור בדגש על בנינים אחרים והסברנו איך ולמה אנחנו מתכננים את שינוי היעוד שלו חזרה למגורים עם תוספת של שלוש קומות, על בנין אבן לשימור בסגנון הקלאסי שבו הבנין נבנה.
כיוון שאנו משתפים ב'בתים מבפנים', הוזמנו לאירוע הפתיחה שהתקיים בחמישי בערב במוזיאון ישראל, משולב בארוחת ערב קלה, קצת נאומים, וסיור במוזיאון המחודש. אירוע שצריך להיות מענין וגם הזדמנות 'לראות ולהראות' ולהתערבב עם הקהל המקצועי שלנו, אדריכלים, יזמים, אנשי עיריה ואנשי תכנון. הגעתי לאירוע עם בן זוגי ועם כמה מהאנשים במשרד שלי, אבל גיליתי להפתעתי שמהמשרדים של הקולגות שלי לא היו אדריכלים צעירים/שכירים. אז היו אנשים שהכרתי, בעלי משרדים וכדומה, אך אנשי הצוות הצעירים יותר שלי, לא פגשו שם אדריכלים בני המחזורים שלהם, וחבל.
אירועים כאלה ואחרים כמו הרצאות ומפגשים מקצועיים, שהם לא ממש חלק מהעבודה השוטפת הם חשובים לדעתי, על מנת להראות לדור הצעיר יותר מה שיש במקצוע מעבר לעבודת השרטוט והתכנון היום יומית, וחלק מהמחויבות ומהמעורבות החברתיים שלנו כאדריכלים.
אני תמיד מזמינה את האדריכלים השכירים במשרדי לבוא לאירועים תכנוניים, מעבר לשעות העבודה. חלק מהם באים לעיתים ולעיתים לא, אבל לפחות אני מעודדת אותם לבוא, מוכנה גם שחלק מהפעילות הנוספת שהם עושים תהיה על חשבון שעות עבודה, ומעודדת אותם להשתתף במיזמים חברתיים.
אני מתפלאת על חברי בעלי המשרדים בירושלים שאינם מעודדים את העובדים שלהם ואינם פועלים באותה צורה.
אחר כך מתלוננים שתמיד בהרצאות ובאירועים רואים את אותם אנשים, שהדור של אדריכלים שמעורבים במה שקורה מזדקן והולך ואין צעירים..
איך יהיו אם לא נעזור להם להגיע?
הם הרי בגיל ובמצב, שגם אנחנו היינו בו, שיש אין סוף משימות בחיים: עבודה, ילדים, משפחה, בית , ולא יודעים איך להספיק, וכל מחויבות מושכת לכיוון שלה וכל דבר שלא מוכרחים לעשות ברגע זה נדחה לעתיד ...
אבל אם לא נעודד אותם לבוא, להשתתף, להוציא את הראש מהשוטף, הם אף פעם לא יעשו את זה.
וכמו שהיה מי שעודד ודחף אותנו להשתתף ולבוא לדברים שהם לא ממש עבודה, ולא ממש בשעות העבודה, כשאנחנו היינו במצב המוצף של 'אדריכל או אדריכלית צעיר/ה' כך אנו, הבוגרים, חייבים לדחוף ולעודד את הצעירים היום.

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

כעס
הרגיזו אותי אתמול. בתפקידי כמפקחת בשם הביטוח הלאומי על פרויקטים שהם תומכים בהקמה שלהם, אני צריכה לשבת בועדת ההיגוי ולאשר תשלומים לפי התקדמות ביצוע הפרויקט.המלצתי לאשר את ההשתתפות של הביטוח הלאומי במימון הפרויקט המדובר, ושיש קודם לקבל היתר בניה כחוק לתוכניות, ולהעביר אילינו תוכניות אמיתיות לביצוע לאחר היתר בניה ולאחר שכל התוכניות יתואמו ע ם היועצים השונים כמו מיזוג אויר, חשמל, קונסטרוקציה וכדומה. לפעמים כתוצאה מההערות של היועצים יש שינויים בתוכניות, ורציתי שיהיו לנו תוכניות סופיות שנראה מה הולכים לבצע בפועל לפני שמתחילים, כדי לודא שעקרונות שדיברנו עליהם ארוכות בשלב התכנון ישמרו בביצוע.זה פרויקט מורכב ומסובך, והרבה אנשים , יועצים מקצועיים מהמקצועות הפארא- רפואיים היו מעורבים בתכנון אבל לא יהיו מעורבים בביצוע. ואני רואה את עצמי כשמייצגת אותם בועדת ההיגוי.הודיעו לי שמתחילים לעבוד, יש חוזה עם קבלן לתחילת הביצוע, וביקשו להפגש. בעיקרון, אסור להם להתחיל בביצוע לפני שועדת ההיגוי מאשרת להתחיל.התעקשתי על פגישה בשטח, למרות שניסו ללחוץ על פגישה במשרד, וודאי שיותר נוח לי אצלי בירושלים ולא אצלם באתר.אבל לדעתי בהתחלת פרויקט צריך להיות בשטח. לראות את המקום בעינים. לראות אם יש בעיות שלא שמנו לב איליהם קודם לראות אם כבר עשו משהוא וגם מבחינה פסיכולוגית– להפגש באתר העבודה ולקשור את הדיבורים התיאורטיים למקום המסוים ולעבודה המסוימת.וכנראה שהיתה להם סיבה לרצות להפגש לא בשטח, כי כבר עשו עבודות חפירה, ועבודות דיפון – ביצעו כלונסאות שמחזיקים את הקרקע כדי שלא תתמוטט.הפגישה נפתחה בזה שהאשימו אותי שלא הסכמתי להפגש – כמובן שאמרתי שזה לא נכון, פשוט דרשתי בכמה וכמה שיחות טלפון (עשר או יותר!) שהפגישה תהיה בשטח ודווקא לא במשרד שלי.ואח"כ המשיכו להתקיף אותי שבגללי הפרויקט מתעכב ולא מתחיל.כאילו שהבולדוזרים עומדים ומחכים רק לי.שוב זה לא נכון. את עבודות החפירה והכלונסאות עשו לדעתי לפני חודשים רבים לפי איך שזה נראה.וגם – ההשתתפות של המדינה על ידי ביטוח לאומי, היא רק בכ- 5% מכלל הפרויקט הגדול שעליו הם דיברו בעבר. אם ביטוח לאומי משתתף באחוז כזה קטן- למה חיכיתם?– שאלתי אם יש היתר בניה. אמרו שבטח שיש – אבל לא היה להם לתת לי או להראות... אמרו שישלחו. כמובן שלדעתי אין.שאלתי אם יש תוכניות ביצוע מעודכנות. שוב – לא היו להם בשטח. שוב – לדעתי אין.אז קמתי ואמרתי שמבחינתי הפגישה הסתיימה. את מה שהייתי צריכה לראות – שהיה העבודה בשטח , ראיתי. שאין עבודה בפועל – גם ראיתי, ושאת יתר המסמכים שצריך – שיעבירו אלי כשיהיו להם. כעסתי.הכעס למעשה הוא מן סימניה בשבילי שמשהוא כאן לא בסדר. מנסים לרמות – אותי, את ביטוח לאומי, את המדינה ולמעשה את ציבור משלמי המיסים שמממנים את ההשתתפות הזאת. האישורים שהיו צריכים להיות בידיהם לפני תחילת הביצוע – אינם.הכעס שלי על השקרים שלהם איפשרו לי לקצר את הפגישה... הרגשתי משוחררת מהנימוס שאחרת היה מחייב להשאר ולדבר עוד קצת.אז אומנם כעסתי על עצמי שכעסתי, אבל זה גם היה סמן ברור לזה שיש כאן משהוא מסריח, וגם אפשר לי לחסוך בזמן...

יום שני, 23 באוגוסט 2010

אהבת פועלי בנין


" יום יום כשאת עוברת כאן בתשע/ אנו לך שורקים מן הבנין
ותאמיני לנו זהו פשע/ שאת לא עוצרת מעולם..."

הבוקר, בדרכי לפגישה שמעתי האת השיר וחשבתי: כאישה , אני אותה בחורה שעוברת למטה... בדרך כלל לא על עקבים ובשמלה מתנפנפת, אך בכל זאת...
אני גם אותם פועלים או עובדים אחרים המקושרים לבנין.
ואני גם הקבלן, או נותנת הוראות לאותו קבלן - איך לעשות מה, ומתי צריך לגמור את הבנייה.
כך שבסך הכול אני מזדהה עם השיר בכל מיני תפקידים.
ועוד חשבתי לעצמי שיהיו שיטענו שהשיר מתאר בעצם הטרדה מינית של אישה עוברת או שיגידו שהדמויות שמזמרות בו אינן קיימות במציאות, כי במציאות אין פועלי בניין עבריים.
בדיחה ידועה– אבא אומר לבנו, אתה יודע, כשהייתי צעיר, נהגתי לעבוד בחופשות מהלימודים בבנין. הבן – מה אבא, כשהיית צעיר היית סיני?
כך בבדיחה, אלא שבמציאות דווקא יש פועלים עבריים, ואני מכירה כאלה.
וגם,הרהרתי בכך שמהקומה השניה ומעלה לא רואים פרטים לגבי מי שעוברת על המדרכה למטה ובטח שלא מהקומה העשירית....
מסיבות פמיניסטיות אולי הייתי צריכה לבקר את השיר הזה, אבל הביקורת שאני מסוגלת להעלות בדעתי איננה מחבלת בהנאתי, ואני בכל זאת נהנית: מהעליזות של המוזיקה, מהרוח הפרחחית ובעיקר - מהשמחה שיש בשיר ושאיתה אני מזדהה מאוד - שמחת העבודה.
עבודה בחוץ, כשאפשר להסתכל סביב ולראות מה קורה מסביב – בחורות, שמש, נוף רחוב. ולצדם גם ההשפעה שיש לחיוך ולמילה טובה על העבודה שעושים.
כשאני באה לבנינים- מה שקורה לא מעט, גם אם העבודה לא ממש לשביעות רצוני, וגם אם יש לי הרבה הערות לקבלנים ולפועלים, אני משתדלת תמיד לחייך ולהביא רוח טובה.
ואף במקרים שבהם שאני לא מרוצה מהעבודה ומוצאת את עצמי צועקת וכועסת – אני מנסה לעשות את זה בצורה לא אישית, מתוך איכפתיות לתוצאה הכוללת ומתוך הנחה שכולנו ביחד רוצים לקבל עבודה יפה וטובה ושנתגאה בה.
אז מה אני רוצה להגיד? שאהבת פועלי הבנין – היא עניין חשוב...גם לאדריכליות.

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

צומת בית קמה

בשבוע שעבר קיימתי פגישת עבודה בבית קפה שבתחנת הדלק בצומת בית קמה, שנמצאת כ- 20 ק"מ צפונה לבאר שבע. זאת הצומת שקרובה למ"א בני שמעון, לקיבוץ בית קמה ולעיירה רהט.
כל עם ישראל עוצר שם בדרכו דרומה או צפונה – אולי כי זאת היציאה והכניסה מכביש 6.
המקום שוקק חיים ופעילות מכל סוג. בתי הקפה הומים מאנשים: ראינו את ראש עירית נתניה, מרים פיירברג עם בן זוגה, חיילים וחיילות רבים, נוסעים שונים במכוניות פרטיות ובאוטובוסים, ובחוץ בידואים – כמה מהם על סוסים.
הפעילות הכלכלית מרשימה, אך זה חלק מתהליך פחות רצוי של 'פרבור' של המדינה, ושל הוצאת פעילות כלכלית מהערים.
מוציאים כאן פעילות כלכלית מבאר שבע שהיתה אמורה להיות עיר המחוז.
כשאני הייתי חיילת בדרום (לפני יותר משלושים שנה...) היינו עושים את העצירות שלנו ב"שקם" בעיר העתיקה בבאר שבע, או ב"מרכז אורן" בחלק הצפוני של העיר, או במקומות מיתולוגיים אחרים בשולי העיר.
כיום עם הכביש שעוקף את באר שבע מצפון וממזרח, מדלגים מעל ב"ש, ועוצרים לפני או אחרי.
חבל.

יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

אתרים נטושים

הוזמנתי לסיור על ידי רשות הגנים הלאומיים באתר שהיה פעם מחנה סמי-צבאי, דרומה לסידנא עלי, מעל המצוק שמעל הים במערב הרצליה.
מקום שלדעתי אין כמעט יפה ממנו בארץ.
המחנה נטוש מזה כמה שנים, ומסתובבים בו בעיקר שועלים שמשתזפים על הגגות וכמעט ולא שמים על האנשים שמדי פעם נכנסים להסתובב.
חשבתי על מקומות נטושים כאלה שאני מכירה בכל מיני ערים ואיזורים בארץ ובחו"ל. יש אנשים שרואים מקומות כאלה וזה מדכא אותם, אך אותי זה תמיד מלהיב. האפשרויות האין סופיות שגלומות במקומות כאלה, המחשבות שישר מתחילות על מה אפשר לעשות עם מקומות כאלה ומה יכול להיות בעתיד...
החל מהתכנון הכי יצירתי – למקום הזה למשל - לפתוח את כל השטח ולהחזיר אותו לרשות הציבור ועד , בקצה השני מבחינת הציבור– כפר נופש למליונרים... (ולא חס וחלילה שיש לי כוונה לתכנן שם משהוא כזה.)
גם כילדה אהבתי בנינים ואתרים נטושים, להסתובב בהם ולחפש פינות מיוחדות, לחשוב מה היה בהם פעם ומה יכול להיות בהם בעתיד. מי גר שם, מי בנה את זה למה זה נטוש וכמה זמן יקח עד שזה יעלם לגמרי. כילדה לאחר מריבה עם ההורים, נהגתי לחשוב שאם אי פעם אברח מהבית, כדאי לזכור את המקום הזה עם הבית הנטוש כי אולי אוכל לבלות בו את הלילה... בגיל מאוחר יותר חשבתי שהייתי רוצה לקנות כל מיני מקומות נטושים ולעצב בהם את ביתי העתידי.
יש אנשים שרואים במקומות נטושים רק את הבזבוז וההזנחה. אני רואה בהם את האפשרויות האינסופיות, ושמחה שיש מקומות כאלה, נטושים, עזובים, שמחכים לנו שנבוא.

נעלי עקב

לראות את מבנה כף הרגל שלנו לחשוב על העבודה המורכבת שכף הרגל האנושית צריכה ועושה, גורם לי להתמלא חלחלה מנעלי עקב...
האם זו מזימה שוביניסטית של גברים כדי לגרום לנשים ללכת ולעמוד בצורה מעוותת?
לעמוד כך שמרכז הכובד של גוף נוטה קדימה ואז הטוסיק נשלח אחורה כדי לאזן את היציבה?
לגרום לנשים ללכת בצעדים קטנים ומחושבים כדי שלא תוכלנה להתחרות איתם ולהיות תמיד 'צעד אחד מאחור' ותלויות ביד הגברית הבוטחת כדי ליצב את עצמן?
ואם זאת המצאה גברית זדונית, אז למה אנחנו, נשים פמיניסטיות, משתפות פעולה?
כמה הייתי רוצה שיעצבו (תעצבנה?) לי נעלים יפות ונוחות, רחבות וגדולות, ואפילו מגביהות אם רוצים.
אבל כאלה שלא יפגעו בכפות הרגלים שלי, ביציבה שלי, וביכולתי ללכת ...
(השלב הבא יהיה שגם גברים יילכו על נעלי עקב – או בעצם בעבר – גם גברים הלכו עם נעלי עקב- האצילים שבנכה לא עשו כל עבודה. האם זה קשור? שלא רוצים שנשים יעבדו?)
או ההרגל האמריקאי – שנשים הולכות ונוסעות לעבודה בנעלי התעמלות מכוערות ונוחות אך במשרד מצופות לחליף לנעלי עקב גבוהות ולא נוחות, לפי צבע המלבוש. חברה סיפרה לי שאת כל נעלי העקב שלה היא היתה מחזיקה מתחת לשולחן במשרד, וכל יום נועלת את הצבע המתאים כאשר מגיעה לעבודה.

ללכת ברגל

אני מאד אוהבת ללכת ברגל. אני חושבת שזה הקצב הנכון בשביל ל'חוות את החויה העירונית'. לראות בנינים להנות מהם להרגיש את השמש והרוח ולראות קצת אנשים.
יש זמן להרים את הראש, להסתכל לצדדים , ללכת .
העיר צריכה להיות מתוכננת לדעתי, להליכה ברגל.
גם אם לפעמים חם ומזיעים או נרטבים מגשם ( מה שאצלנו קורה מעט מידי) אני עדיין מעדיפה את זה על ההליכה בקניון ממוזג, על אף שגם בו – החוויה העיקרית היא של הליכה רגועה, של שוטטות.
הביטוי "לצאת" המשויך לדייט... גם מבטא הסתובבות, הליכה.
חשבתי הרבה על ענין ההליכה, אתמול בערב, כאשר התחילה לכאוב לי כף רגל ימין, כך שלא יכולתי לכופף אותה או לדרוך עליה, ולא הצלחתי למצוא הקלה לכאב בשם תנוחה. לא כשהרגל מורמת, מונחת על כרית, על הרצפה, על שולחן.
אז נסענו למרפאה 'טרם' ברחוב ירמיהו, שפתוחה כל הלילה.
בן זוגי הוריד אותי מהאוטו מול הכניסה, בתחנת אוטובוס. אך יש מדרגות או רמפה, ואח"כ מסדרון ארוך ומעליות להגיע למרפאה שבקומה השניה. בזמן שבן זוגי חיפש חניה, אנשים שעמדו וחיכו לאוטובוס ניסו לעזור לי לדדות לכיוון הכניסה וקיפצתי בקושי לכיון הרמפה. אחת הנשים שחיכתה לאוטובוס אמרה לי לחכות במקום שוהיא תביא קבים או עזרה מהמרפאה. היא חזרה לאחר כמה דקות עם כסא גלגלים. הסתבר לי ממנה שהיא עלתה למרפאה, נתנה תעודת זהות שלה כערבון, והביאה לי את הכסא. כמובן שהיא היתה צריכה לחזור ולעלות, מסרתי תעודה שלי במקום שלה והיא הלכה לדרכה. בקושי הספקתי להגיד לה תודה. גילויי נדיבות ועזרה מזרים – שוב אפשר להזכר כמה הישראלים אנשים טובים האחד לשני .
בסה"כ החויה במרפאה היתה בסדר. היו יעילים, אדיבים, ונחמדים. שלחו אותנו לצלם את הרגל,
ובזמן שהמתנו חוץ,
ראיתי את הצילום של כף הרגל שלי וחשבתי על מבנה העצמות המורכב שיש בכף רגל אנושית. הרבה עצמות קטנות, מחוברות בצורה די רופפת וגמישה האחת לשניה במין מבנה קשתי מורכב מאד, וממרכז הקשת צומחת השוק.
כף רגל כזאת נושאת עומסים (בלשוננו המקצועית...) לא נורמליים! מסוגלת להחזיק את כל משקל הגוף ב'עומס דינמי' – כי בכל צעד אנחנו מעבירים את כל משקל הגוף לרגל אחת, עומדים עליה, ואח"כ מניחים את השניה ומעבירים את המשקל עליה, וחוזר חלילה.
כף הרגל יודעת להעביר את המשקל ממצב דינמי למצב סטאטי, אפשר לעמוד עליה שעות, ללכת שעות ארוכות, לרוץ, לקפוץ !
רק המחשבה שהייתי מנסה לתכנן בסיס של בנין שיעשה אפילו חלק מהמשימות האלה סחררה לי את הראש.
קיבלתי זריקת וולטרן שתוך כחצי שעה העלימה את הכאב, האורתופד אמר שאין שבר וכנראה שנפילה קודמת במשך היום גרמה לחבורה ולמכה שלא הרגשתי עד הערב, ועם חבישה וכדורים נגד כאב יצאנו בצליעה הביתה.

יום רביעי, 21 ביולי 2010

תחבורה ציבורית

נסעתי באוטובוס עירוני לפני מספר ימים, ממרכז העיר לכניסה לעיר.
מסלול שאין טעם לעשות באוטו פרטי. כך לא צריך לצאת מחניה בעיר, להכנס לחניה בכניסה לעיר, ואח"כ אותו דבר בדרך בחזרה.
אני אוהבת לסוע באוטובוסים עירוניים למרחקים קצרים. חוץ מהדוחק והצפיפות, ההמתנה בשמש, ההקשבה לשיחות של אחרים..
נוסעים גבוה מעל האנשים ההולכים ואפשר לראות כל מיני תופעות נחמדות ופחות נחמדות.
למשל – אשה מעשנת, מסיימת את הסיגריה וזורקת אותה לקרקע. דורכת עליה לדאוג שהיא כבתה, ואז בועטת בבדל לתוך גומה של עץ...
מזל שהחלונות באוטובוסים לא נפתחים ולא הרגשתי חובה לצעוק לה שהגומה אינה מאפרה.
או – איש חרדי שיצא מסמטא ליד השוק עם יעה מפלדה ביד ושקית. עקבתי אחריו בזמן שהאוטובוס העלה נוסעים. הוא ניגש לאמצע הכביש , למקום בו עבדו פועלים על הנחת האבנים המשתלבות במסלול של הרכבת הקלה, והכניס לשקית באמצעות היעה, כמויות של מלט – כנראה משק שהתפרק במקום... מילא את השקית שלו ונעלם לתוך הסמטאות.
זה נקרא להיות 'ירוק' אמיתי... לראות שיש מלט שפוך, לחשוב מה לעשות עם זה, לבוא ואסוף מהדרך.
פינטזתי עד שירדתי בתחנה שלי, על מה הוא מתכנן לעשות עם אותו מלט- צמנט שאסף מהכביש. .

יום שלישי, 20 ביולי 2010

חניונים

עברתי בדרך למשרד על פני מגרש חניה לשעבר שעכשיו חופרים בו חניון לבנין גדול.
את הפינה של הגידור של אתר הבניה הזה, בנו בלוחות פלסטיק שקופים, כך שאפשר להסתכל פנימה על העבודות.
יפה לראות שהם משתמשים באבן שמוציאים מהחפירה כאבן לבניה. כרגע רואים משטח ישר של אבן, שבו מסומנים החריצים של קוביות האבן הגדולות שהם מתכוונים להוציא בהמשך.
דוגמא יפה של הפיכת "לימונים" (הצורך לחפור עמוק באבן הקשה) ל"לימונדה" (אבן שתלך למנסרות ותהפוך ללוחות אבן לבניה עתידית.)
מענין אם ישתמשו באבן הספציפית הזאת לציפוי הבנין שיקום במגרש ההוא.
אני גם בעד חפירה של חניונים עמוק ככל האפשר, ובכלל, לדעתי מכוניות בעיר צריכות לעמוד בעיקר בתוך חניונים תת- קרקעיים. אין סיבה שמי שיכול לשלם עבור הנסיעה באוטו, לא ישלם עבור החניה שלו – מקום השכירות הזמני שלו במשך השהות בעיר או במשרד.
אין שום סיבה שהמכוניות תתפוסנה את המרחב הציבורי של צידי הכבישים בזמן שהן אל שנסיעה, ובטח שלא את המדרכות.
יש הרבה מקום מתחת לאדמה, ומעליות בנכה בונים – אז עושים אותן קצת יותר עמוקות.
(גם את המכוניות עצמן אפשר להוריד במעליות, ולחסוך את העלויות של בנית הרמפות הארוכות, ואת הזמן שלוקח לסוע בסיבובים שלהן)
המראה של הכבישים והמדרכות בעיר 'מקולקל' כולו על ידי מכוניות החונות בכל מקום,וזה יותר מפריע ממכוניות נוסעות, ובטח הרבה פחות אסטתי מכל דבר אחר שיכול היה להיות במקום זה.
תראו למשל איך מדרחובים נראים נחמד לעומת כבישים רגילים – הרוחב הגיוני, חזיתות הבתים והמדרכות לא מוסתרים עלידי מכוניות ומשאיות, וזה לאו דווקא הענין של התנועה שלהן, אלא המקום שהן תופסות כשהן עומדות. והרי כמעט כל אוטו פרטי רוב היום עומד ולא נוסע!
כך ישארו המדרכות לנו - להולכי הרגל, והכבישים יהיו רחבים מספיק לאופנים, לקטנועים למכוניות ולתחבורה ציבורית.