אהבת פועלי בנין

" יום יום כשאת עוברת כאן בתשע/ אנו לך שורקים מן הבנין

ותאמיני לנו זהו פשע/ שאת לא עוצרת מעולם..."

הבוקר, בדרכי לפגישה שמעתי האת השיר וחשבתי: כאישה , אני אותה בחורה שעוברת למטה... בדרך כלל לא על עקבים ובשמלה מתנפנפת, אך בכל זאת...

אני גם אותם פועלים או עובדים אחרים המקושרים לבנין.

ואני גם הקבלן, או נותנת הוראות לאותו קבלן - איך לעשות מה, ומתי צריך לגמור את הבנייה.

כך שבסך הכול אני מזדהה עם השיר בכל מיני תפקידים.

ועוד חשבתי לעצמי שיהיו שיטענו שהשיר מתאר בעצם הטרדה מינית של אישה עוברת או שיגידו שהדמויות שמזמרות בו אינן קיימות במציאות, כי במציאות אין פועלי בניין עבריים.

בדיחה ידועה– אבא אומר לבנו, אתה יודע, כשהייתי צעיר, נהגתי לעבוד בחופשות מהלימודים בבנין. הבן – מה אבא, כשהיית צעיר היית סיני?

כך בבדיחה, אלא שבמציאות דווקא יש פועלים עבריים, ואני מכירה כאלה.

וגם,הרהרתי בכך שמהקומה השניה ומעלה לא רואים פרטים לגבי מי שעוברת על המדרכה למטה ובטח שלא מהקומה העשירית....

מסיבות פמיניסטיות אולי הייתי צריכה לבקר את השיר הזה, אבל הביקורת שאני מסוגלת להעלות בדעתי איננה מחבלת בהנאתי, ואני בכל זאת נהנית: מהעליזות של המוזיקה, מהרוח הפרחחית ובעיקר - מהשמחה שיש בשיר ושאיתה אני מזדהה מאוד - שמחת העבודה.

עבודה בחוץ, כשאפשר להסתכל סביב ולראות מה קורה מסביב – בחורות, שמש, נוף רחוב. ולצדם גם ההשפעה שיש לחיוך ולמילה טובה על העבודה שעושים.

כשאני באה לבנינים- מה שקורה לא מעט, גם אם העבודה לא ממש לשביעות רצוני, וגם אם יש לי הרבה הערות לקבלנים ולפועלים, אני משתדלת תמיד לחייך ולהביא רוח טובה.

ואף במקרים שבהם שאני לא מרוצה מהעבודה ומוצאת את עצמי צועקת וכועסת – אני מנסה לעשות את זה בצורה לא אישית, מתוך איכפתיות לתוצאה הכוללת ומתוך הנחה שכולנו ביחד רוצים לקבל עבודה יפה וטובה ושנתגאה בה.

אז מה אני רוצה להגיד? שאהבת פועלי הבנין – היא עניין חשוב...גם לאדריכליות.

צומת בית קמה

בשבוע שעבר קיימתי פגישת עבודה בבית קפה שבתחנת הדלק בצומת בית קמה, שנמצאת כ- 20 ק"מ צפונה לבאר שבע. זאת הצומת שקרובה למ"א בני שמעון, לקיבוץ בית קמה ולעיירה רהט.
כל עם ישראל עוצר שם בדרכו דרומה או צפונה – אולי כי זאת היציאה והכניסה מכביש 6.
המקום שוקק חיים ופעילות מכל סוג. בתי הקפה הומים מאנשים: ראינו את ראש עירית נתניה, מרים פיירברג עם בן זוגה, חיילים וחיילות רבים, נוסעים שונים במכוניות פרטיות ובאוטובוסים, ובחוץ בידואים – כמה מהם על סוסים.
הפעילות הכלכלית מרשימה, אך זה חלק מתהליך פחות רצוי של 'פרבור' של המדינה, ושל הוצאת פעילות כלכלית מהערים.
מוציאים כאן פעילות כלכלית מבאר שבע שהיתה אמורה להיות עיר המחוז.
כשאני הייתי חיילת בדרום (לפני יותר משלושים שנה...) היינו עושים את העצירות שלנו ב"שקם" בעיר העתיקה בבאר שבע, או ב"מרכז אורן" בחלק הצפוני של העיר, או במקומות מיתולוגיים אחרים בשולי העיר.
כיום עם הכביש שעוקף את באר שבע מצפון וממזרח, מדלגים מעל ב"ש, ועוצרים לפני או אחרי.
חבל.

אתרים נטושים

הוזמנתי לסיור על ידי רשות הגנים הלאומיים באתר שהיה פעם מחנה סמי-צבאי, דרומה לסידנא עלי, מעל המצוק שמעל הים במערב הרצליה.
מקום שלדעתי אין כמעט יפה ממנו בארץ.
המחנה נטוש מזה כמה שנים, ומסתובבים בו בעיקר שועלים שמשתזפים על הגגות וכמעט ולא שמים על האנשים שמדי פעם נכנסים להסתובב.
חשבתי על מקומות נטושים כאלה שאני מכירה בכל מיני ערים ואיזורים בארץ ובחו"ל. יש אנשים שרואים מקומות כאלה וזה מדכא אותם, אך אותי זה תמיד מלהיב. האפשרויות האין סופיות שגלומות במקומות כאלה, המחשבות שישר מתחילות על מה אפשר לעשות עם מקומות כאלה ומה יכול להיות בעתיד...
החל מהתכנון הכי יצירתי – למקום הזה למשל - לפתוח את כל השטח ולהחזיר אותו לרשות הציבור ועד , בקצה השני מבחינת הציבור– כפר נופש למליונרים... (ולא חס וחלילה שיש לי כוונה לתכנן שם משהוא כזה.)
גם כילדה אהבתי בנינים ואתרים נטושים, להסתובב בהם ולחפש פינות מיוחדות, לחשוב מה היה בהם פעם ומה יכול להיות בהם בעתיד. מי גר שם, מי בנה את זה למה זה נטוש וכמה זמן יקח עד שזה יעלם לגמרי. כילדה לאחר מריבה עם ההורים, נהגתי לחשוב שאם אי פעם אברח מהבית, כדאי לזכור את המקום הזה עם הבית הנטוש כי אולי אוכל לבלות בו את הלילה... בגיל מאוחר יותר חשבתי שהייתי רוצה לקנות כל מיני מקומות נטושים ולעצב בהם את ביתי העתידי.
יש אנשים שרואים במקומות נטושים רק את הבזבוז וההזנחה. אני רואה בהם את האפשרויות האינסופיות, ושמחה שיש מקומות כאלה, נטושים, עזובים, שמחכים לנו שנבוא.

נעלי עקב

לראות את מבנה כף הרגל שלנו לחשוב על העבודה המורכבת שכף הרגל האנושית צריכה ועושה, גורם לי להתמלא חלחלה מנעלי עקב...
האם זו מזימה שוביניסטית של גברים כדי לגרום לנשים ללכת ולעמוד בצורה מעוותת?
לעמוד כך שמרכז הכובד של גוף נוטה קדימה ואז הטוסיק נשלח אחורה כדי לאזן את היציבה?
לגרום לנשים ללכת בצעדים קטנים ומחושבים כדי שלא תוכלנה להתחרות איתם ולהיות תמיד 'צעד אחד מאחור' ותלויות ביד הגברית הבוטחת כדי ליצב את עצמן?
ואם זאת המצאה גברית זדונית, אז למה אנחנו, נשים פמיניסטיות, משתפות פעולה?
כמה הייתי רוצה שיעצבו (תעצבנה?) לי נעלים יפות ונוחות, רחבות וגדולות, ואפילו מגביהות אם רוצים.
אבל כאלה שלא יפגעו בכפות הרגלים שלי, ביציבה שלי, וביכולתי ללכת ...
(השלב הבא יהיה שגם גברים יילכו על נעלי עקב – או בעצם בעבר – גם גברים הלכו עם נעלי עקב- האצילים שבנכה לא עשו כל עבודה. האם זה קשור? שלא רוצים שנשים יעבדו?)
או ההרגל האמריקאי – שנשים הולכות ונוסעות לעבודה בנעלי התעמלות מכוערות ונוחות אך במשרד מצופות לחליף לנעלי עקב גבוהות ולא נוחות, לפי צבע המלבוש. חברה סיפרה לי שאת כל נעלי העקב שלה היא היתה מחזיקה מתחת לשולחן במשרד, וכל יום נועלת את הצבע המתאים כאשר מגיעה לעבודה.

ללכת ברגל

אני מאד אוהבת ללכת ברגל. אני חושבת שזה הקצב הנכון בשביל ל'חוות את החויה העירונית'. לראות בנינים להנות מהם להרגיש את השמש והרוח ולראות קצת אנשים.
יש זמן להרים את הראש, להסתכל לצדדים , ללכת .
העיר צריכה להיות מתוכננת לדעתי, להליכה ברגל.
גם אם לפעמים חם ומזיעים או נרטבים מגשם ( מה שאצלנו קורה מעט מידי) אני עדיין מעדיפה את זה על ההליכה בקניון ממוזג, על אף שגם בו – החוויה העיקרית היא של הליכה רגועה, של שוטטות.
הביטוי "לצאת" המשויך לדייט... גם מבטא הסתובבות, הליכה.
חשבתי הרבה על ענין ההליכה, אתמול בערב, כאשר התחילה לכאוב לי כף רגל ימין, כך שלא יכולתי לכופף אותה או לדרוך עליה, ולא הצלחתי למצוא הקלה לכאב בשם תנוחה. לא כשהרגל מורמת, מונחת על כרית, על הרצפה, על שולחן.
אז נסענו למרפאה 'טרם' ברחוב ירמיהו, שפתוחה כל הלילה.
בן זוגי הוריד אותי מהאוטו מול הכניסה, בתחנת אוטובוס. אך יש מדרגות או רמפה, ואח"כ מסדרון ארוך ומעליות להגיע למרפאה שבקומה השניה. בזמן שבן זוגי חיפש חניה, אנשים שעמדו וחיכו לאוטובוס ניסו לעזור לי לדדות לכיוון הכניסה וקיפצתי בקושי לכיון הרמפה. אחת הנשים שחיכתה לאוטובוס אמרה לי לחכות במקום שוהיא תביא קבים או עזרה מהמרפאה. היא חזרה לאחר כמה דקות עם כסא גלגלים. הסתבר לי ממנה שהיא עלתה למרפאה, נתנה תעודת זהות שלה כערבון, והביאה לי את הכסא. כמובן שהיא היתה צריכה לחזור ולעלות, מסרתי תעודה שלי במקום שלה והיא הלכה לדרכה. בקושי הספקתי להגיד לה תודה. גילויי נדיבות ועזרה מזרים – שוב אפשר להזכר כמה הישראלים אנשים טובים האחד לשני .
בסה"כ החויה במרפאה היתה בסדר. היו יעילים, אדיבים, ונחמדים. שלחו אותנו לצלם את הרגל,
ובזמן שהמתנו חוץ,
ראיתי את הצילום של כף הרגל שלי וחשבתי על מבנה העצמות המורכב שיש בכף רגל אנושית. הרבה עצמות קטנות, מחוברות בצורה די רופפת וגמישה האחת לשניה במין מבנה קשתי מורכב מאד, וממרכז הקשת צומחת השוק.
כף רגל כזאת נושאת עומסים (בלשוננו המקצועית...) לא נורמליים! מסוגלת להחזיק את כל משקל הגוף ב'עומס דינמי' – כי בכל צעד אנחנו מעבירים את כל משקל הגוף לרגל אחת, עומדים עליה, ואח"כ מניחים את השניה ומעבירים את המשקל עליה, וחוזר חלילה.
כף הרגל יודעת להעביר את המשקל ממצב דינמי למצב סטאטי, אפשר לעמוד עליה שעות, ללכת שעות ארוכות, לרוץ, לקפוץ !
רק המחשבה שהייתי מנסה לתכנן בסיס של בנין שיעשה אפילו חלק מהמשימות האלה סחררה לי את הראש.
קיבלתי זריקת וולטרן שתוך כחצי שעה העלימה את הכאב, האורתופד אמר שאין שבר וכנראה שנפילה קודמת במשך היום גרמה לחבורה ולמכה שלא הרגשתי עד הערב, ועם חבישה וכדורים נגד כאב יצאנו בצליעה הביתה.