יום שבת, 6 באוגוסט 2011

מתווה לקורס נחוץ


הצעה למתווה לקורס: "מנהיגות ואתיקה בתחום התכנון והבניה"
בימים אלה של מחאה ציבורית מתפשטת, הנוגעת בתחומים שלנו, של תכנון עירוני ובניה של דירות בנות-השגה, חשוב מאי-פעם להכשיר את המתכננים העירוניים והמנהלים של העתיד להתמודד עם האתגרים הנכונים להם בתפקידם המקצועי. רבים מבעלי המקצוע בתחומים אלה אינם מודעים לאחריות הכבדה הרובצת על כתפיהם בתפקידם, כמו שהסטודנטים אינם מודעים לאחריות שתהיה בתפקידים שאותם יאיישו בעתד. אלה שאכן מודעים לאחריות, פעמים רבות נמנעים מכל עשיה כדי שלא לטעות. יש לעשות, אך לעשות 'נכון'. על כל בעל תפקיד ציבורי, בתחום התכנון העירוני, בתחום התכנון והבניה, ובכלל במינהל הציבורי, לפתח ערכים הנכונים לו או לה ולדעת לעמוד מאחוריהם ולקדם אותם. לשם כך עליהם לדעת להיות מנהיגים, לנהל משא ומתן, ו'להשאר בחיים'. הקורס נועד להכין את מתכנני העתיד לדרך הפתלתלה הנפרשת לפניהם.
הקורס יורכב משלושה פרקים.
הפרק הראשון יעסוק בלימודי מנהיגות, כפי שנהוג ללמד בבי"ס ע"ש קנדי למינהל ציבורי בהרווארד, ויסתמך על ספרם של רולנד חפץ ומרטי לינסקי, "מנהיגות במבחן" שיצא בארץ בהוצאת "ידיעות ספרים". המקרים אותם נבחן מבחינה מעשית, יהיו מתחום תכנון ערים ובניה.
הלימודים יקיפו נושאים הקשורים במנהיגות כמו מאיפה מנהיגות מגיעה (האם מתכנן הוא מנהיג? או המנהל? או שאחרים הם המנהיגים- רכז? מתנדב? פעיל חברתי? ) האם מנהיגות ניתנת או נלקחת, האם היא מתת טבע או ניתנת ללמידה, מה עושה אדם למנהיג? ולאחר שנעשה מנהיג, מה הם הערכים החשובים לו וכיצד מפתחים מבהירים אותם ושומרים עליהם – נושאים שנחזור אליהם לקראת סוף הקורס. נעסוק בקונפליקטים של המתכנן המנהיג, בהשפעה שלו על הסובבים אותו ושלהם עליו, באיך 'להשאר בחיים' כמנהיג וכאדם. נבחן כיצד המתכנן המנהיג מוביל שינויים ומתמודד איתם בתנאים של חוסר וודאות.
הפרק השני יעסוק במשא ומתן, לפי המתווה של מרכזי הגישור באוניברסיטת הרווארד, בבי"ס ע"ש קנדי ובפקולטה למשפטים, ויתבסס על הספר מאת דגלאס סטון, ברוס פטון, ושילה הין "שיחות קשות" בהוצאת מודן. וכן על הספר "סיכום חיובי" מאת רוג'ר פישר ו-ויליאם יורי 1981.
הלימודים בפרק זה יקיפו נושאים בסיסיים בעקרונות של ניהול משא ומתן על מנת ללמוד ולתרגל טכניקות בסיסיות של משא ומתן ולהבין איך מתכננים יכולים לנהל את עצמם בסיטואציות המורכבות אליהן הם יכולים להקלע בתחומים המקצועיים והיום יומיים. הלימודים יתנו שיטות וכלים להתמודד עם שיחות קשות שכולנו מנהלים מידי יום בין בחיינו האישיים ובין בחיינו המקצועיים, לפענח את הקושי בשיחות כאלו על מנת ללמוד כיצד להתמודד איתן. מטרתינו ללמד כיצד לשפר את ההתמודדות ולאפשר להגיע למקום טוב יותר ולתוצאות טובות יותר לפרט ולכלל.
הפרק השלישי יעסוק באתיקה, ויתבסס על "המידות ספרים א-ב" מאת אריסטו, בהוצאת מגנס (2001). ספרו של אריסטו מציג נקודת מוצא תכליתית, מציג את הצד החברתי ומדגיש את החינוך המוסרי, ותופס את המוסר כדרך חיים שבה העיקר הוא ההרמוניה וההתאמה ההדדית בין המרכיבים. אריסטו מדבר על תפקידו של האדם במכלול הדברים ועל מהותו של "המעשה המוסרי".
הלימודים יבהירו מה בין חוק לאתיקה בתחום התכנון העירוני ובתחום התכנון והבניה, בקרב אנשי המקצוע ובקרב הציבור הכללי.
בחלק זה של הקורס, נעסוק בבחינת מקרים מן ההויה הישראלית העכשוית, הקשורים לתחומים שלנו, של תכנו עירוני, בניה ופיתוח, וננתח אותם בהתאם לראיה האתית, ונציע מתווים לפעולה, על מנת להגיע לסינתזה של שלושת הפרקים של הקורס.

יום חמישי, 19 במאי 2011

הרכבת הקלה בירושלים

הלכתי לפני זמן מה ברגל, ממשרדי שברחוב הילל לעירית ירושלים, עם לקוח שלנו שגר מחוץ לעיר. ירדנו במדרחוב של בן יהודה לרחוב יפו, שכעת כיוון שאין בו תנועה מוטורית בכלל הוא שקט ונעים. אין רעש, אין זיהום אויר, אין אנשים...
עברו לידינו שתי רכבות קלות חדשות, שחלפו האחת על פני השניה. הסתכלנו עליהן ואז הסתובב אלי הלקוח ואמר –"אני רואה שהרכבת הקלה הזאת לא מצליחה – ממש לא פופולרית. היא עברה כמעט ריקה!" שאלתי אותו אם הוא צוחק עלי. הוא לא הבין. אמרתי לו שהן בנסיעות מבחן... ולא מעלות עדיין נוסעים.
אבל השאלה של אותו איש מאד נכונה – למה הן לא מעלות ומורידות נוסעים כחלק מנסיעות המבחן שלהן? כבר כמה חודשים שהן נוסעות הלוך וחזור, ריקות . מה - הן רכבות תינוקות שצריך לחכות שיגדלו וילמדו את העבודה? אז שילמדו גם לעלות ולהוריד נוסעים. זאת עבודתן, לא? למה מחכים???

יום ראשון, 24 באפריל 2011

פיטורי נשים בהריון

פיטורי נשים בהריון הוא נושא שעוסקים בו בעיתונות הרבה לדעתי, ונראה לי שתמיד מאותו כיוון שבעיני אינו נכון או רלוונטי.
כאישה וכמעסיקה של נשים העיסוק בנושא בעיתונות תמיד נראה לי מוזר.
איזה סיבה יש לפטר עובדת טובה אם היא בהריון? הבעיה שאם העובדת לא טובה ורוצים לפטר אותה, וגם היא בהריון, אז קשה מאד לעשות את זה.
כל כך קשה למצוא עובדים טובים, ועוד יותר מזה עובדות טובות! כמעסיקה, אם הייתי מוצאת מישהי טובה ומתאימה, זה בכלל לא היה רלוונטי!
בעבר העסקתי נשים רבות כמנהלת במגזר הציבורי. כיום במגזר הפרטי, מעסיקה שתים בלבד, וגם הן לא עובדות במשרה מלאה. כל פעם שאני מחפשת עובדים חדשים (ולשמחתי העסק גדל ואנו קולטים אנשים חדשים) , יש מבחינתי עדיפות מובנית לכך שזאת תהיה אישה. אבל כמעט ולא מגיעות נשים שמוכנות לעבוד במשרה מלאה, ומישהי שגם תסכים לעבוד במשרה מלאה וגם תהיה מתאימה לנו, כבר לא מצאתי זמן רב. אני ממשיכה לחפש...
לפני כשנתים פיטרתי עובדת שלא התאימה, לאחר שהשקענו בה אני ואחרים זמן ומאמצים רבים. היה קשה מאד להגיד לה ש- לא הולך, לא ישנתי בלילה לפני ובסוף קראתי לה לשיחה. כאשר אמרתי לה שזה כנראה לא הולך והיא תצטרך לעזוב, היא אמרה " מזלך שאני לא בהריון" היא כנראה התכוונה להתבדח אבל כששמעתי אותה- ליבי נפל. חשבתי לעצמי אח"כ שמזל כמובן שהיא לא היתה בהריון. כי בכל מקרה – היא לא התאימה ולא יכולתי להמשיך להעסיק אותה ולשלם לה משכורת על עבודה שלא עשתה כמו שצריך. ברגע שהבנתי שזהו – לא הולך ולא יילך, עדיף להפרד כמה שיותר מהר. גם בשבילה – שתמצא מקום שיתאים לה והיא אליו יותר מהר. ואם היא היתה בהריון – הייתי צריכה לפנות למשרד התמ"ת, לבקש את רשותם, למשיך להתעסק איתה ועם הבעיות איתה עוד חודשים ארוכים עד להשלמת כל ההליך. לא היא ולא אני היינו מרוויחות מכך.
אז בשביל מי ההגנה הזאת קיימת? או שהיא רק מפריעה? וגורמת למעסיקים לחשוש מלשכור נשים צעירות לעבודה? כאלה שבכלל מוכנות לעבוד במשרה מלאה..
או שהחוק והעיסוק הרב בו בעיתונות, רק מנציחים את העובדה שנשים – העיקר אצלן זה לא עבודה – זה ילדים והולדה - וההריון יותר חשוב ממקום העבודה , אז כמובן שברגע שהן בהריון לא אכפת להן מהעבודה ולכן המעסיקים ירצו לפטר אותן גם אם קודם לא רצה בכך?! או האם כל הנושא הזה של פיטורי נשים בהריון שייך לנשים שעובדות במשרות לא מקצועיות כזבניות או מנקות ולכן אינני חושבת שהנושא רלוונטי לתחומים שבהם אני עוסקת? אבל אפילו אז אני שואלת את עצמי אם עובדת טובה בתחום של עבודות צוארון כחול או ורוד, לא שווה שישקיעו בה, כאינטרס של המעסיקים.
יש כל כך הרבה בעיות של נשים בעולם העבודה, שקשורות בילדים והאחריות עליהם והמשפחה וחלוקת התפקידים בין בני הזוג, והתקדמות בעבודה ונכונות לקחת/לקבל אחריות ועוד ועוד שיש עוד הרבה הרבה מה לעסוק בהם לדעתי, ולא רק להתמקד בנושא השולי הזה, של 'פיטורי נשים בהריון'..

יום ראשון, 17 באפריל 2011

כנס מקצועי?

הייתי השבוע בתל אביב בכנס מקצועי של עמותת האדריכלים.
אני אף פעם לא מבינה למה אני הולכת לדברים האלה – הפעם שיכנעתי את עצמי שאני צריכה להיות שם לפחות קצת: לפגוש מישהי שהייתי צריכה לקבל ממנה חומר לגבי עבודה משותפת שאנו עושות (לבוא חוסך לי להגיע אליה למשרד שלה שנמצא באיזור חסר חניה.. ומפני כבודה, תמיד אני באה אליה ולא היא אלי...) קצת התחככות מקצועית עם קולגות, קצת לשמוע רכילות מקצועית (מה בדיוק צריך לענין אותי בזה – לא ממש ברור לי) לראות תערוכה חדשה באדריכלות שנפתחת כחלק מהאירוע (עוד עבודה של קולגות – אולי יהיו שם רעיונות חדשים או צורת הגשה מיוחדת) ובכלל – מה רע בהרצאה מקצועית, מסיבת קוקטיל, אוכל ושתיה 'על חשבון הברון' וקצת מינגלינג?
אז זהו, שדי רע. יצאתי משם אחרי חצי שעה שבה החזקתי את עצמי כמעט בכוח, מדוכאת לחלוטין מהמעמד, מהעבודות שהוצגו (שהיו לדעתי ברמה מאד נמוכה) מציבור האדריכלים והאדריכליות שלא היה לי על מה לדבר איתם (על מזג האויר?) ואפילו זאת שבאתי לפגוש הגיעה באיחור, מסרה לי את החומר שהייתי צריכה, אבל בינתים הזכירה לי שיש לה סכסוך תהומי עם שתים אחרות שהיו שם , שהן כמעט היחידות שאני מכירה שם ומחבבת...
אני תוהה למה האחרים באים. אולי הם לא חשים את תחושת הסתמיות והמועקה שאני חשה.

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

גומות לעצים


בדרך למשרד הבוקר עברתי במדרחוב של בן זכאי, החביב עלי מאד.
שמתי לב לעובד נקיון של העיריה מטאטא את המרצפות, ומסתבך עם מה לעשות לגבי הגומות של העצים השתולים ברחוב.
הגומות, שבהן צריך להשאיר קצת אדמה ומקום לשורשים של העצים 'לנשום' ומקום למי גשם ולמים להשקיה, הופכות פעמים רבות למאפרות. לא שברור לי למה אנשים שמעשנים חושבים שהגומות של העצים טובות יותר כמאפרה מאשר כל מקום אחר, ובכלל לא ברור לי למה המעשנים משליכים בדלי סיגריות וגפרורים על הקרקע – כמו שהם מביאים ומוציאים את הסיגריות מקופסאות, כך הם יכולים לשמור גם את הבדלים המשומשים ולזרוק אותם בפח בביתם, או מצידי, להחזיר אותם לחנות שבה הם קנו את הסיגריות – להחלפה..
אבל למה בגומות של העצים?
משם קשה יותר להוציא את הבדלים – יותר מאשר אם סתם היו זרוקים על המדרכה או על הכביש.
ובדוגמא המסוימת שראיתי – הגדילו מתכנני המדרחוב לעשות, וציפו את החלק הפתוח של הגומה, במין חצץ אדמדם. אולי רעפים ישנים גרוסים, אולי טוף. נראה יפה. אבל כשפועל הנקיון ניסה לטאטא משם את הבדלים – הוא העיף את החצץ האדמדם לריצוף כולו, ולא הצליח להוריד רק את הבדלים. ממש ריחמתי עליו. גם לא יכולתי לחשוב על פתרון טוב יותר להוצאת הבדלים מאשר להתכופף ולהרים אותם אחד אחד.
אז למרות הפתרונות הנחמדים של המתכננים, הגומות נראות מוזנחות ומלוכלכות, ויתכן שבמקומות אחרים אותם עובדי נקיון בכלל לא מנסים לנקות אותן.
הפתרון היחיד הוא לחנך אנשים שלא לזרוק לתוכן דברים, ובכלל לא לזרוק בדלי סיגריות וגפרורים ברשות הרבים.

יום ראשון, 6 בפברואר 2011

תיק קטן

בפגישה לאחרונה עם אדריכלית אחרת, סיימנו את נושא הפגישה ופתאום היא שאלה אותי מאיפה התיק הקטן שהיה לי איתי.
כמו כל אישה נורמלית, גם אני הולכת עם תיק. אבל בגלל שאני רוצה לסחוב איתי כמה שפחות, התיקים שלי הולכים וקטנים כל הזמן. אני מנסה תמיד למצוא את המידה הקטנה ביותר של תיק שבה יכנסו טלפון (קטן) ארנק (קטן) יומן (קטן מאד...) משקפים ( -מה לעשות, מזדקנים) ומפתחות. הבעיה היא שכרגע כנראה שהתיק שלי קטן מידי, כי שום דבר מעבר לרשימה הזאת לא נכנס ואפילו 'דיסק או קי' צריך להדחף כבר כמעט בכוח.
יש לי תיק חמוד, 'רטרו' עם צבעים מענינים ואני מקבלת עליו הרבה מחמאות.
הוא מחנות שהיא ממש מתחת למשרד שלי, אבל אילולי חברתי ובתי – לא הייתי יודעת שיש שם משהוא מענין.
בתי קיבלה במתנה מחברה שלי תיק שמאד מצא חן בעיני. כששאלתי מאיפה – אמרה לי שהוא מאותה חנות שמתחת למשרדי והתפלאה שלא ראיתי.
הבעיה היא שבהיות משרדי ממש באמצע העיר, עם כל כך הרבה חנויות וחלונות ראוה מסביב, כשאני באה והולכת, אני לא מסתכלת. הפיתויים של העיר שקופים לגבי וכשאני הולכת אני בדרך כלל חושבת על כל מיני דברים אבל לא רואה את מה שבחלונות הראוה שממש מול העינים.
רק אם הייתי מחפשת תיק אולי הייתי רואה אותו ומתלהבת.
רק כך, כשהסבו את תשומת ליבי, ראיתי , וקניתי.
אבל כמו שאמרתי בהתחלה, הוא כנראה קטן מידי... ואצטרך להסתכל ולחפש ... וחבל.

יום חמישי, 20 בינואר 2011

"וילה גלנט"


"וילה גלנט"

בימים האחרונים רואים בעיתונים צילומי אויר של הוילה של המיועד לרמטכ"ל, יואב גלנט, במושב עמיקם.
כתבו גם באיזה מקום שהוילה משתרעת על כ- 800-900 מ"ר. היא נראית יפה בצילומי האויר – בנויה סביב חצר פנימית, עם צריחים וקמרונות. מוצאת חן בעיני מבחינה מקצועית.
הבעיה היחידה מבחינתי, שכמעט ברור שזה לא חוקי. מה שמוזר זה, שהוא כנראה לא היה מודע לכך. כי כדי שדבר כזה יהיה חוקי, צריך להעביר תוכנית מפורטת נקודתית, דבר שאם היה עושה – היה יודע עליו. וזה בלי להזכיר את ה- 35 דונם שכנראה סיפח לחלקה שלו משטח ציבורי סמוך. (רק לשם המחשה – בית משותף ממוצע בתל-אביב, בנוי על שטח של כ- 1 דונם – ז"א שהוא סיפח שטח של כ- 35 בתים עירוניים...)
במושבים, על נחלות, מותר לבנות באופן חוקי כ- 250 מ"ר. וגם זה יוצא בית גדול מאד. דירה עירונית ממוצעת היא 120 מ"ר –שהיא דירה של כחמישה חדרים.
הבעיה היא שאנשים לא מרגישים שהם עוברים על החוק או עושים 'פשע' כשהם 'גונבים אחוזי בניה' – או מטרים לבניה. אולי צריך להסביר למה זה עבירה על החוק. כמובן שהשתלטות על שטח ציבורי פתוח זה גרוע הרבה יותר – אבל את זה כנראה שהוא 'החזיר' אחרי שיצאו נגדו. את זה גם קל יותר להבין.
הבעיה היא שחוק התכנון והבניה כל כך קשוח, ולא מובן, שכמעט כולם עוברים עליו, בלי להרגיש, בקטנה'. מי שסוגר מרפסת, מי שבונה פרגולה... ואז מי שכבר מגזים – מי שהצליחו ל'תפוס' אותו, הוא או היא לא מבינים למה דווקא אותם. והאכיפה בתחום הזה היא סלקטיבית לגמרי. יש אנשים שמעורבים בבעיות של 'גניבת' מטרים בודדים ומסובכים אחר כך עם הרשויות העירוניות ורשויות המשפט שנים רבות, ויש כאלה ש'גונבים' עשרות ומאות מטרים (כמו גלנט כנראה) ולא תופסים אותם ולא קורה להם כלום. אז מי שנתפס ומואשם – מרגיש מנוצל, 'פרייר' ומסכן וכועס על כל העולם, ומי שלא – מרגיש שהוא על גג העולם וש'ניצח את השיטה'. ושכנים שמסתכלים מהצד הם בדרך כלל אלא שמתלוננים. וזה בדרך כלל מה שגורם לאכיפה במקומות מסוימים ולא באחרים – ההתעקשות של השכנים. זה תורם ליחסי שכנות עכורים מאד, התחשבנויות שנמשכות דורות, לשנאה קנאה ואלימות רבה.
החוק צריך להיות קצר, חד וברור, והאכיפה ברורה ושוויונית. רק כך אפשר יהיה לבער את הנגע הזה של גנבה מהציבור ושל רמאות של כולם את כולם, בגלל חוק מיושן מסובך מתוסבך. חוק שהוא בלתי ניתן לאכיפה שעושה מכולם כמעט, פושעים.

יום שישי, 14 בינואר 2011

תמונות של נשים ב'דה מרקר'

קודם כל מוכרחה להגיד שאני שונאת את השם הזה – 'דה מרקר'... השם של החלק הכלכלי של עיתון 'הארץ'. מה זה? שם של עיתון בגרמנית? 'די וולט'? 'די צייט'? די מה? די מי? למה לעיתון כלכלי בעברית ועוד של העיתון המחשיב את עצמו כ'עיתון לאנשים חושבים' יש שם לועזי מוזר ולא מובן? אבל לא על זה רציתי להעיר.

כיון שאנחנו מהמנויים של 'הארץ' – מכורים כבר הרבה שנים (וכמו מכורים אמיתיים, ניסינו להפסיק וחזרנו..) אני מקבלת את העיתון כל בוקר ונוהגת לקרוא או לדפדף בו עם הקפה של התחלת היום. כמעט כל יום אני מתעצבנת על ה'דה מרקר' ולא רק מהשם שלו.

יש בו הרבה תמונות, וזה נחמד בעיתון כלכלי, אבל כמעט כולן של גברים. אני מתארת לי שגם אם קוראים בעיון את מה שכתוב בו, מקומן של הנשים מצומצם מזה של הגברים , אבל בתמונות זה עוד יותר בולט. למשל הבוקר, יש כתבות רבות בעיתון על כנס שהם יזמו. הכותרת אומרת משהוא כמו 'שהרעיון הכי מבריק הגיע מבחורה בת 22' אבל כמסתכלים בתמונות או מדפדפים, יש קטעים שונים מדברי אנשים שונים וכמעט כולם גברים . אה כן – מצאתי אישה אחת – עופרה שטראוס. תודה באמת. האם לנו הנשים, אין יותר דוברות שאפשר להביא מדבריהן ולצלם אותן, וגם להן לתת פתחון פה מעל דפי העיתון הכלכלי? האם אותה בחורה בת 22 לא היתה מוכנה להצטלם? האם שמה בכלל מופיע בעיתון באיזה מקום? או שהיא 'בחורה' כללית כל שהיא? לא קראתי בעיון, ואולי שמה כן מופיע. אבל אני תוהה אם זה היה בחור ולא בחורה, האם לא היו מביאים את שמו ואת תמונתו?

וזאת רק דוגמא של יום אחד. כך זה בכל נושא כלכלי. כמעט ולא רואים פנים של נשים, ואם יש פנים רבות של גברים, אז תהיה משולבת בהם אישה אחת לפחות, כדי שכאילו תהיה גם לנו נציגה.

כשהמשכתי לדפדף, ראיתי כתבה על בירות.. שם כמובן היתה תמונה של גברים ששותים בירה, עם כמה מלצריות שופעות שנושאות מגשים מלאים בכוסות מקציפות.

אז- אני יודעת שקוראי 'הארץ' הם אחוז קטן מקוראי העיתונים בארץ, ומתושבי ישראל בכלל – אחוז קטן עוד יותר. ראיתי באיזה מקום, לא זוכרת איפה , שאנו 4%. אבל בין האחוזים הבודדים האלה, אולי מחצית הן נשים, ובאמת שהייתי רוצה שנהיה מיוצגות קצת יותר ולא רק כמלצריות, או כאישה אחת בכל מקום שיש סוללה של גברים.

אני תוהה האם לעורכי העיתון יש מין מדד פנימי כזה שאומר להם מתי עליהם לשלב תמונה של אישה (אחת לכל חמישה או שישה גברים?) ואז הם חופרים מתחת לאדמה ובסוף מוציאים את אותן 2-3 תמונות של אותן 2-3 נשים...