יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

הבוטקה של יעלון


הבוטקה של יעלון ווילה גלנט

לאחרונה קיבלנו תמונות בעיתונים של הבוטקה שהוספה לבית של בוגי יעלון בזמן שהיה רמטכ"ל, לשימוש המאבטחים, שלמעשה שימשה את הבת שלו.. ועדיין קיימת במקום.
הבית שהוא דו משפחתי די רגיל,  צולם מהאויר כמו שעשו בזמנו לוילה המבצרית של יואב גלנט.
מבחינת המראה- ברור ההבדל בין שתיהן. הוילה של גלנט- מבצרית מרובעת, אלמנטים קישוטיים מזרחיים, צריחים ומגדלים, סימטריה ופאר. מבחינת הוילה של יעלון, 'סתם' דו משפחתי כמו שרואים בכל שכונת 'בנה ביתך' בארץ, עם צריפים ניילונים ובלגן.
אבל הדומה בין שתיהן הוא שמענין. בשתי הדוגמאות יש השתלטות על המרחב הציבורי וזלזול ברשות הרבים, בכלל ובחוקי המדינה בפרט. שניהם בנו חלק מההתרחבות שלהם,] על שטחים ציבוריים שהיו צריכים להיות בשימוש ציבורי ולא פרטי, ושניהם בנו בלי רשיונות בניה מתאימים.
יעלון הצטדק שהוא משלם ארנונה על הבוטקה.
כנראה שהוא לא יודע, או שלא אמרו לו או שהוא לא טרח לברר, שעיריות גובות ארנונה גם על מבנים לא חוקיים ושטחים שלא הוצאו לגביהם היתרי בניה!
וזה שהן גובות ארנונה על שטחים לא חוקיים תמיד נראה לי פסול- והנה- הפיל גם את בוגי יעלון שנתפס בעיני הציבור ובטח בעיני עצמו, כאדם ישר, צנוע ושומר חוק.
אז למה העיריות מטעות את האנשים? האם תאוות הבצע מעבירה אותן על דעתן? הן רוצות להרויח גם אם זה לא חוקי, ואפילו אם הן שולחות מסר כפול לאזרחים – שלא מבינים אם הם משלמים מיסים איך שה שזה לא חוקי. איך זה  שאגף אחד מאותה עיריה גובה כסף על מה שאגף אחר דורש להרוס.
למעשה זה כאילו שמס הכנסה וביטוח לאומי  יגבו מיסים מההכנסות של סחר בסמים או מפעילות של הימורים.. 

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

סוסיא בדרום הר- חברון


סוסיא
בשבת, בתחילת יולי, נסעתי עם קבוצה של חברה מ'תעיוש' לפעילות מתוכננת בסוסיא, בדרום הר חברון.
הגענו לאתר של המערות והאוהלים שבו גרים תושבי הכפר הקטן.  הכפר שפעם ישב על האתר שבו חפרו את עתיקות בית הכנסת לפני שהעבירו את הפלסטינים לגבעה החשופה עליה הם יושבים היום.
יש להם אוהלים וכמה מבנים קטנים וארגון בינלאומי תרם להם לוחות סולריים שמספקים חשמל בלילה.
בדרך המובילה לכפר ולעוד כמה התנחלויות, על הצוקים הלבנים שבצידי הכביש, ריססו (כנראה) מתנחלים, כתובות כמו- "מוות לערבים" בעברית בעיקר.
הפעילות המתוכננת היתה למחוק את הכתובות.
כמות החיילים והמשטרה שחיכו לנו באתר, היתה גדולה ממספר תושבי הכפר וכנראה גדולה יותר ממספר המפגינים שהתקבצו מכמה קבוצות. היו נציגים של גופי שלום בינלאומיים, אנו הישראלים, ופלשתינים מהכפר ומכפרים סמוכים.
צעדנו בקבוצה לכיוון המצוקים והכתובות. החיילים והמשטרה בינתים סגרו את הכביש לתנועה, למרות שצעדנו מעליו ולא הפרענו לתנועה הדלילה.
הגענו לסלעים המרוססים בכתובות צבע, ואחת הנשים בקבוצה שלנו נגשה לכתובת ליד הכביש עם תרסיס צבע ביד.
ניגש אליה קצין עם פלפלים על הכתפים ואמר לה שאם היא תרסס הוא יעצור אותה.
לשאלתה למה, הוא ענה שהיא משחיתה רכוש ציבורי...
היא התחילה לרסס קו כדי למחוק את הכתובת "מוות לערבים" ואז נגשו אליה כמה חיילים, עזקו לה את ידים והובילו אותה לגיפ שלהם.
אחריה ניגשו עוד שלושה וגם הם נעצרו.
בשלב זה ויתרנו, וצעדנו חזרה לכפר. לא היה טעם שעוד יעצרו, למרות שהפלשתינאים עודדו אותנו להמשיך. כמובן שכל אלה שנעצרו היו ישראלים. אם מי מהזרים היה מסתכן במעצר- היה סיכוי שיגרשו אותו מישראל, ואם מי מהערבים, היה סיכוי שהוא יעצר אבל לא ישוחרר מהר כמו הישראלים שבכל זאת מוגנים על ידי חוקי המדינה.
ארבעת העצורים הוחזקו 24 שעות במעצר. אח"כ הם שוחררו וקיבלו הרחקה של חודש מסוסיא.
והכתובות- הן נשארו על הסלעים.

יום ראשון, 15 ביולי 2012

שבת בדרום הר חברון



בשבת שעברה ה- 7.7.12 יצאתי עם בני, אמיתי, לפעילות של שבת של קבוצת 'תעאיוש' בדרום הר חברון.
אמרתי לו מזמן שאיזה שבת אני אתלווה איליהם לראות מה הם עושים, והגיעה אותה השבת.
נפגשנו בשש בבוקר בגן הפעמון עלינו על טרנזיט עם נהג ערבי ושמנו פעמינו דרומה.
נסענו דרך כביש המינהרות, לכיוון הכפר יטה. בדרך אמיתי הראה לי על מפה איפה אנחנו ולאן הולכים, והסביר.
על דרך עפר ירדנו מהטרנזיט 6 איש (5 גברים ואני) והתחלנו להעלות במעלה מדרון עם עשבים. האחרים נשארו ונסעו לאיזור אחר.
היה בוקר יפה ופסטורלי, הרוח נשבה והשמש זרחה, שקט ושלווה. ראינו צבי מקפץ ועובר מולנו ועצרנו להסתכל. מעבר לגבעה ראינו עדר של עיזים עם רועה וכמה ילדים, והמשכנו לעלות כדי לחבור איליהם במין אוכף. אמיתי אמר לי שליד נמצאת התנחלות בשם בית חגי, שלא ראינו- ראינו רק כמה עמודי תאורה ואיזו דרך עפר אחורית כנראה ומין מוצב של הצבא. הוא אמר שמשום מה החליטו שהרועים לא יכול לעבור איזה קו סתמי של דרך, שלדעת המתנחלים מקרבת אותם  יותר מידי להתנחלות.
עברנו את אותו קו, ועדיין לא ראינו שום התנחלות אך הבנתי שהיא קרובה כיוון שירד אילינו רכב של מתנחל, ואח"כ רכב עם כמה קצינים וקבוצה של חיילים. כשהרועה התקרב, הם אמרו לו שאסור לו להיות שם ושיתרחק.
אמיתי בני ואחרים אמרו לקצין שיש הוראה של אלוף הפיקוד שמותר לרועה להיות שם, ושזה שטחים שלו, ושצריך להיות מותר לו להתפרנס ולרעות את עיזיו.
הסיבה שהרועה יצר קשר עם הקבוצה, היתה שכחודש לפני אותה שבת, המתנחלים גנבו לו 13 עיזים, ואסרו עליו להכנס לשטחים שלו. אז אנו באנו ללות אותו. לאמיתי ולחבריו היו מצלמות וידיאו והם צילמו את כל המהלכים עם החיילים.
בינתים אני עמדתי בצד הרחוק מהחיילים וההסתכלתי מסביב. פתאום ראיתי התקהלות ליד הגיפ,  ושהרועה מתחיל לסגת חזרה לכיוון המדרון . הבנתי מצעקות שהיו במקום שהחיילים חטפו שלושה ילדים הכניסו ואתם לגיפ והתחילו לסוע לכיוון ההתנחלות. ראיתי ילד אחר בורח ואנחנו נעמדנו פחות או יותר בין הרועה לבין החיילים. הרועה התחיל לצעוק על החיילים- אני מתרחק אני מתרחק, תחזירו לי את הילדים...
לאחר מכן  כשהתרחקנו הסתבר שהחיילים לקחו שלושה ילדים- בני 9,11, ו-13 . שלושה מביננו רצו אחרי הגיפ ללוות את הילדים והיו בקשר טלפוני איתנו, שנשארנו עם הרועה.
אלי ניגש איזה קצין ושאל מאיפה אני, עניתי- מירושלים. שאל מה אני עושה שם- עניתי- מסתכלת. בינתים אחד מהאחרים בקבוצתינו אמר ששמע את הקצין אומר לחיליו לעצור גם את הרועה אז נעמדנו קרוב יותר לחיילים ובינם לבין הרועה.
מההתנחלות יצא גבר מגודל עם מצלמה ענקית וצילם את כל מי שהיה שם. הוא נעמד מולי בצורה מאיימת וצילם אותי ממרחק של פחות ממטר...
אלה שליוו את הילדים אמרו שהם נעצרו על 'השגת גבול' ושהם מחכים לקצין בכיר יותר שיבוא. מאוחר יותר בסרט שתיאר את תפיסתם, ראינו את מי שצילם אותם (אלי המורה) צועק על החיילים- 'על התעזקו אותם, הם ילדים' שוב ושוב. מאוחר יותר הוא סיפר לנו שראה את הילדים עזוקים ועם פלנליות על העינים יושבים בגיפ.
אנחנו חיכינו עם העיזים המלחכות ועם הרועה. בינתים משיחות הטלפון הבנו שהגיע קצין יותר גבוה ואמר לשחרר אותם.
לאחר כשעה שעתים שיחררו את הילדים והם חברו אילינו. החברים בקבוצה שלנו אמרו שלפחות החיילים לא בעטו בהם או הרביצו להם כשהם היו עזוקים בגיפ, מה שקרה בפעמים אחרות.
בינתים ירדו מהכפר הסמוך עוד כמה רועים עם העדרים שלהם וישבנו ושוחחנו, כמה ילדים יש לכם, כמה ילדים יש לך וכדומה.
העיזים גמרו ללחך והגיע הזמן ללכת. הרועה והילדים הלכו לפנינו והתחלנו לרדת במדרון.
פתאום ראינו שמכיוון ההתנחלות יורדים שני מתנחלים. שניהם היו עם טליתות לבנות ועל חזיהו של אחד מהם- רובה גדול.. אמיתי התחיל לצעוק לעבר קבוצת החיילים שנשארה קרוב אילינו להשגיח שהעיזים כנראה לא יילכו למקומות אסורים, 'הי חיילם..מתנחלים' ושנים מהם יצאו לכיוון שלנו ופגשו את המתנחלים עם הנשק כמאה מטר מאיתנו. חוויה מפחידה. הם עצרו אותם ודיברו איתם, בנחמדות, וליוו אותם חזרה למעלה לכיוון התנחלות.
אנחנו המשכנו בדרכינו בירידה חזרה לואדי, ולטרנזיט שלקח אותנו לאיזור אחר.
המשך היום לא היה פחות קשה, אבל לפחות פחות מפחיד.

יום שני, 7 במאי 2012

הצעה מגונה..


קיבלתי שיחת טלפון בשבוע שעבר מלשכת הבריאות המחוזית של אחד המחוזות בארץ, לגבי אישור של תוכנית לבנין של מפעל חדש שבו אני מטפלת.
הבודק של התוכנית, לאחר שעבר איתי על הנקודות שרצה שנבהיר ונתקן, אמר שיוציא לנו מכתב סירוב לבקשה שנשלים את מה שחסר ואז נשלח לו את זה חזרה.
אני ביקשתי ממנו שיחכה עם מכתב הסירוב, ואם אתפוס את היועץ של הפרויקט מהר, נכין את מה שביקש. כך נוכל להשלים ולענות ונקבל הסכמה ישר ולא סירוב, שיכנס לתיק שלנו ברשות הרישוי ויכול לעכב את התקדמות ההיתרים לפרויקט.
מיד לאחר ענין זה, שאל אותי הבודק איתו דיברתי אם אני גם עובדת באיזורים אחרים בארץ על תוכניות דומות. עניתי שכן. אז הוא אמר לי שהוא מעונין לעשות גם עבודות פרטיות וליעץ למפעלים אחרים הדורשים אישורים ממשרד הבריאות באיזורים אחרים בארץ וכמובן שלא באיזור שלו.
אינני יודעת אם הוא הבין שברגע שהוא אמר לי את הדברים האלה – הוא בעצם ביקש ממני שוחד.. את תשכרי את שירותי באיזור אחר ויהיה לך תירוץ לשלם לי, ואני אאשר לכם את התוכניות באיזור שלי... אולי הוא לא חשב שזה שוחד? אולי זאת פעילות רגילה שהוא רואה מאחרים סביבו?
די הייתי המומה מהתפתחות השיחה ולא ידעתי איך להגיב.
בדיעבד יתכן שהייתי צריכה לסיים מיידית את השיחה, ולהגיד שמחכה לי שיחה אחרת . בפועל, התחלתי לשאול אותו שאלות טכניות – כמו איזה ישובים בדיוק מקיף האיזור שלהם ('יעני' באיזה איזורים לא אוכל לקבל את שירותיו..) מה למד ומה המומחיות המיוחדת שלו (כאילו ראיון עבודה...)
בסיום השיחה הודיתי לו על ההצעה ואמרתי שאתיעץ על זה עם לקוחותי.
מענין אם כעת נקבל מכתב סירוב, או שהוא יחכה לתוצאות ההתיעצות שלי...